בזכות הרפואה

ניסינו להרחיק את אריק ונוגה כשהם חולים מנטע, בעיקר אני טיפלתי בה, ואז גם אני נדבקתי וקיוויתי שבזכות ההנקה כבר יהיו לה נוגדנים לוירוס והיא לא תדבק. וזה אכן עבד עם הוירוס הראשון שחטפנו, אך לצערי לא עם השני. התינוקת בת החודש ושבוע עם חום.

אני נלחצתי - מה עכשיו? נוסעים לבית חולים? מתי? מבררת - היא מעל לחודש אז אם החום עולה מעל 38.5 צריך להגיע לרופא ולא למיון, חצי נחמה. כל פעם שאני מודדת לה את החום והמספרים מטפסים אני רק חושבת שיעצרו כבר, שמד החום יצפצף. 38, זה המקסימום. הילדה חולה, מנוזלת ומשתעלת אבל בלי חום גבוה.

ובראש עוברות לי המחשבות. למה לא נזהרתי יותר, למה לא הקפדתי יותר. אולי באמת היה צריך להפריד לגמרי בנינו. ופתאום כל הפעמים הללו שצחקתי על האמהות שלנו וסבתא שלי שהתחננו שלא נוציא את הילדה לפני גיל חודשיים החוצה ושלא נזמין אף אחד, נראות לי לא כל כך הזויות. ואני נזכרת שבגרוזיה עדיין לא מוציאים ילדים קטנים כל כך החוצה, ואני חושבת שזה הכל תרבותי וכמה אנחנו בארץ חמה ויותר נועזים ואז... אז נופל לי האסימון.

בעוד שאני בלחץ מהמיון, מהחשש לניטור מותני, מלראות את הילדה שלי נדקרת וכואב לה ואין לי דרך לעזור, אני מבינה איזה מזל יש לי. בגרוזיה הזמינות של שירותי הרפואה נמוכה, כך היה גם בתקופת ההורים שלנו. הם לא חששו רק מניטור מותני, הם חששו לאבד את הילד! אם זה היה על הכף, אני גם לא הייתי מוציאה אותה החוצה, גם אני הייתי מפרידה בינה ובין שאר שני הבית. ואיזה מזל יש לי - שאני יכולה לצאת ולטייל עם הילדה, ולהיות יחד עם אחותה וילדים נוספים. שאני יכולה להסתמך על הנקה, על תרופות טבעיות אבל עדיין יש לי את רשת הבטחון של הרפואה המודרנית.