ריצה בגינת המשחקים

רציתי לבלות זמן עם הבנות ומבחינתי משחק בגינה זה לגמרי זמן כזה - אין כלים, אין בלאגן לסדר, אין בישולים.

בראש שלי ראיתי איך אני יושבת על המחצלת, מקשקשת עם חברות, עושה צלילים ופרצופים לנטע, מחבקת את נוגה שרצה עם החברים שלה ומדי פעם חוזרת אלי לקבל חיבוק. איך אנחנו מבלות ערב שמח ורגוע וחוזרות הביתה לאכול. איך אני מבלה עם נוגה ועם נטע בתשומת לב מלאה

אז דמיון לחוד ומציאות לחוד ...

הגענו לגינה בחצי שעה איחור לפחות כי פספסתי את הרכבת.

לוקחת מהר את נוגה לחברים.

מגלה שלנטע יש קקי. לוקחת נשימה.

נוגה מתחילה לבכות כי לא נתנו לה להתנדנד.

לוקחת את נטע על הידיים כסימן לזה שיודעת שצריך לטפל בה ומחפשת מהר עוד חברים. 

נמצאו, נוגה איתם.

מחליפה חיתול לנטע ועם המבט שנוגה לא בורחת רחוק מדי. היא מצידה החליטה ללכת לחפש חברה נוספת.

מסיימת להחליף.

לנוגה יש פיפי.

סיימה.

נטע בוכה. אני מניקה אותה.

נהיה קר, שמה את נטע בעגלה מול חברה והולכת להלביש את נוגה והבת של החברה במעיל.

האמת על הדרך גם התגלשתי איתן במגלשה. 

לוקחת את נטע.

אחרי כמה דקות יש מריבה של החברים על הנדנדה. מנסה לעזור לפתור תוך כדי שאני מחזיקה את נטע.

קצת אחרי זה כבר חייבים ללכת הביתה לאכול.

אני יוצאת מותשת ומבואסת על עצמי שלא הצלחתי שוב לבלות זמן איכות עם הבנות.

ואז בבוקר החלטתי להסתכל על זה מנקודת המבט של הבנות:

נוגה שיחקה עם חברים בפארק והיתה עם אמא ואחותה. רוב הצרכים שלה נענו די מהר. אני אפילו התגלשתי איתן במגלשה וחיבקתי כשהיא בכתה.

נטע היתה בחוץ. ראתה ילדים משחקים. רוב הצרכים שלה נענים די מהר. היא ינקה. וגם היתה הרבה עלי בידיים / מנשא.

ואני ... אני יצאתי עייפה אבל הייתי עם שתיהן. כשאני מסתכלת על הסיטואציה מנקודת המבט שלהן בילינו טוב. קיבלתי את הזמן שרציתי עם שתיהן.

לפעמים ההבדל בין טוב ללא, זה עיניין של נקודת מבט. יש לנו תמונה מסויימת בראש, המציאות לרוב שונה, כשהצלחתי להבין מה חשוב עבורי, הצלחתי לשחרר את התמונה שהיתה לי בראש, בשביל להיות במציאות. וזאת המשמעות של להיות נוכחת בעיני.

איך אתן רואות את בילוי אחר הצהריים עם הילדים - כזמן איכות? כמשימה? כריצה בלתי נפסקת?

📷