טרק של שלושה ימים בטירול

ישנים כולנו יחד בביקתה

בחגים היינו באיטליה ואוסטריה, טיילנו שבועיים כולנו יחד - זוג הורים ושתי בנות, בת 2.9 ותינוקת בת 4 חודשים. ולמרות שבאמת יש הרבה מה להגיד על טיול של שבועיים עם ילדים קטנים דווקא החוויה הבאה היא מהמשמעותיות עבורי.

עשינו טרק של שלושה ימים – עלינו לביקתה אלפינית, ישנו לילה, עשינו טיול יום לאגם, ישנו עוד לילה וביום השלישי חזרנו לאוטו. יש לי חלום של לעשות טרק מביקתה לביקתה, עם שתי הבנות, בלי רכב, ברגל, עם הציוד שאנחנו צריכים עלינו. עבורי זה סוג של ניתוק – להתמקד במה שחשוב: במשפחה, ולצעוד איתם בדרך. כמובן שזה קשה. לעשות ביקתה לביקתה עם ילדה שעוד לא בת שלוש ותינוקת מצריך שהמרחקים יהיו קצרים כדי שהגדולה תוכל ללכת לפחות חלק מהדרך, שהציוד שנסחוב יהיה מינימאלי, הקטנה כל הזמן עלינו ונוגה חצי מהזמן, ושנהיה מוכנים למאמץ. לא היה לי מספיק זמן לתכנן וכמעט ויתרתי והתבאסתי, אבל אריק התעקש שאם זה מה שאני רוצה אז מה שנעשה.

עלינו לבקתת פרנז-שיין בשטובאי, באלפים האוסטרים. על המסלול הזה המליצו לנו חברים מטירול שמטיילים עם שלושת הבנות שלהם כדרך קבע, וגם עלו איתנו ביום הראשון. אומנם לא עשינו ביקתה לביקתה, את זה שאני רושמת כחלום לקיץ הבא, אבל עלינו לביקתה עם הציוד שאנחנו צריכים לשלושה ימים, והיינו בהרים יחד. היתרון של בקתות הוא שלא צריך לסחוב אוהל, מזרונים, מצעים או אוכל. הולכים עם תיק יום. לקחנו בגדים בשיטת השכבות: קצר, ארוך דק, פליז ומעיל גשם לכל אחד, כובעים וגם בגדים להחלפה בלילה – סט דק אחד לכל הורה, יותר מכנסיים להחלפה לנוגה שגמולה אבל קטנה עדיין כולל נעליים להחלפה וחיתולים. שלוקרים עם מים – כ 4 ליטר (מספיק עד הביקתה), תיק עזרה ראשונה, קצת אוכל למהלך היום בלבד, מצלמה וגם צבעים. הצבעים לא היו חובה כי היו המון משחקים בביקתה, אבל הם הוכיחו את עצמם כמשחק קל לנשיאה שמספק המון אושר. כל זה נכנס בשני תיקים של עד 30 ליטר – השק בתיק מנשא של נוגה, ובאג (תיק טיפוס קטן של PEZEL) אשר נכנס בנוחות במנשא במקום נוגה כשהיא הולכת, ונוח מספיק לנשיאה על הגב או מקדימה יחד עם המנשא שבו יושבת נטע.

החוויה הזאת של להיות ביחד בניתוק (אין קליטה סלולרית בביקתה), לקחת בעיקר את הציוד הכי חשוב מאפשרת בעיני להתמקד ולנקות את הראש. גם עם שתי בנות שמספקות מספיק התעסקות, פתאום הפוקוס הוא עליהן וזה מקל כל כך. לראות את נוגה רצה לה בשימחה על רצפת העץ בביקתה, מאושרת, ללמד אותה לשחק דומינו, לראות אותה ואת נטע באינטרקציה, עבורי זהו האושר הכי גדול. היכולת לצאת עם ציוד מועט מפקסת אותי על מה שחשוב באמת, על כמויות הציוד המיותר שאני סוחבת ביומיומיום, ומורידה ממני את הדאגות המיותרות.

בדרך, כל הדרך, ליקטנו אוכמניות וגם קצת פטל. ואספנו שלל נהדר לבירה בביקתה.

הביקתה עצמה נעימה מאוד, האוכל טעים, יש מגרש משחקים לילדים עם הליקופטר מעץ, יש אפשרות להזמין חדר מראש ויוצאים משם להרבה מסלולים – טיפוס וטרקים אלפיניים ורגילים.

האגם שאליו הגענו היה קפוא. זה כמובן לא מנע מנוגה להתעקש להכנס. אחרי 2 דקות במים התחילו לכאוב לי הרגליים מרוב קור, אבל היא בשלה – רוצה להכנס לגמרי. הדבר הזה הראה לי כמה גדלה הילדה שלי. כשהתחילה להתפתל שלא אוציא אותה אמרתי לה שרק נצא ואז נדבר על זה. כשבאתי להלביש אותה בחוץ אמרה לי "אמא אבל בואי נדבר. אני רוצה לשחות". כל הסברי הקור והמחלות לא הואילו, נאלצנו להגיע להסכמה. הגדרנו מה זה לשחות (להרטב עד בית השחי, גם אם זה לשניה), טבלנו אותה במים ויצאנו לדרך חזרה עם ילדה שמחה ומאושרת.

הביקתה, עם מסוק עץ לילדים

נוגה לומדת ללקט אוכמניות

השלל

נכנסות לאגם הקר

פיקניק באגם

חייבת לגעת בכל מקור מים

ואי אפשר בלי החלפת חיתול בטבע

שנה הבאה אני מקווה למצא מסלול שמאפשר גם ללכת מביקתה לביקתה. לארבע לילות. אבל גם ראלית שמסלול כזה בהרים קשה למצא. למדנו שאת הזמן הרשום צריך להכפיל פי 3 לפחות כשהולכים עם ילדים. להשאיר הרבה זמן ספר למנוחת צהריים, להתחיל לספור שעות החל משעה 9 בבוקר, ולוודא שמגיעים למקום הבא כשעה לפחות לפני החשכה. אם יש לכם טיפים או המלצות על מסלולים או סתם הפוסט מעלה בכם תהיות – אתם מוזמנים להגיב כאן למטה.