הפרידה מהמוצצים
- ira cherkes
- 19 בנוב׳ 2018
- זמן קריאה 3 דקות
סיפור שאני לא רוצה שישכח – הוא אבן דרך בהתבגרות של נוגה. היא נפרדה מהמוצץ.
אף פעם לא גמלתי את נוגה מכלום. חיתולים אני מאמינה שזאת גמילה להורים, אז כשהייתי מוכנה, הורדנו לנוגה חיתול. מהנקה היא נגמלה בעצמה בתחילת ההריון עם נטע, החלב לא היה טעים והיא הפסיקה לינוק, ובשלב כלשהו נגמר. אבל המוצצים – הם סיפור אהבה של נוגה. היא היתה מסתובבת בגאווה ומראה שהיא יכולה לקחת שלושה מוצצים בבת אחת, כילדה היתה צוחקת ומחייכת כשהיו לה כמה מוצצים והיא יכלה להחליף בניהם, וכמובן כמו להרבה ילדים – זאת היתה הדרך היחידה להרגע מבכי ולהרדם.
אבל גיל 3 התקרב, ההערות של הסבים התחילו להתרבות למרות שהתנגדנו אליהן, ולאט לאט גם אנחנו התחלנו להרגיש שדי. אבל האם היינו מוכנים לזה? לבכי? לזה שאין לה איך להרגע? לקלות הזאת של כפתור ההשתק? בסוף ההריון וכשנטע רק נולדה ידעתי שלא אעמוד בזה, אבל הנה הגיע החופש הגדול. כשתכנס לגן זה יהיה לא נכון עבורה ועבור הגננות, אז אין ברירה – זה היה הזמן, כל עוד היא איתי בבית.
נסענו לאילת. אמרנו שעוד מעט נקח את המוצצים, ונוגה בכיתה בעלבון ואחזה במוצצים שלה חזק חזק. ויתרנו. בחי בר יטבתה, הראנו לה את פסל היען, אחת החיות האהובות על נוגה. היא קוראית לו אמו. ואז פתאום היא הכריזה – אני רוצה לתת את המוצצים לאמו. שמחנו ואמרנו מצויין, ולא התייחסנו לזה ברצינות. אבל באילת היא חזרה על זה בעקשנות – היא רוצה לתת את המוצצים שלה לאמו. אוקי, זאת הזדמנות. מוכנים או לא – עושים את זה. אריק הציע לקחת אותם אחרי למיקרה חירום – אבל לא , אין דרך חזרה. זאת גמילה של כולנו.
בדרך חזרה הביתה מאילת, עצרנו ליד האמו. הלכנו אליו. מודה שהתרגשתי ובכיתי. הרגשתי שהילדה הקטנה שלי גדלה פתאום. וכמה היא יפה ובוגרת הולכת למסור את המוצצים על רקע הנוף של המדבר. היא שמה את המוצצים. התחבקנו. אמרנו להם בי. היא אמרה "בי מוצצים, אני כבר גדולה". היא חייכה ושמחה. חיבקנו אותה חזק חזק וחזרנו לאוטו. ודמענו קצת כי הילדה הקטנה שלנו גדלה.
ויחד עם הפרידה המרגשת הגיעה הגמילה הראשונה. שלוש דקות אחרי שעזבנו היא התחילה לבכות "מוצץ, מוצץ" ושום שכנוע של רצית למסור, הם אצל האמו ויגיעו לאמו קטנים לא עזר. היסטריה. צעקות "לא" בלתי פוסקות. עצרנו, ניסינו לחבק – מכות, זעם וכעס, עד שנרגעה קצת. המשכנו בנסיעה ושוב היסטריה. בהברקה של רגע דחפתי לה סרט מצוייר. קצת שקט עבורנו כדי לחשוב רגע על מה שהולך פה. לוקחת את הסרט המצוייר והבכי חוזר. עצרנו באגם שנוצר ליד אתר האבן, רוח, מים במכתש רמון. היא נכנסה לאגם, שיחקה בחול. עייפה נורא. המשכנו בנסיעה. ושוב בכי על המוצצים. ואז הבנתי – היא לא יודעת להרדם ללא מוצץ. היא עייפה ואין לה שום דרך ללכת לישון. שאלתי אותה אם היא לא מצליחה להרדם והיא אמרה שכן, נתתי לה יד ואמרתי שתעצום עיניים, ותוך מספר דקות היא כבר ישנה.
בשבועיים הבאים היא עברה את כל שלבי הגמילה. ביום הכל בסדר, אפילו כשקיבלה מכה הצליחה להרגע מחיבוק, אבל כל פעם שהתקרב הזמן לישון והיא היתה עייפה – היא היתה בוכה בהיסטריה, מרביצה להכל, צועקת "לא". יצאה ממנה חיה. פה ידעתי שאני לא נשברת, כי אני לא מוכנה לעבור את זה שוב. הכלתי, חיבקתי, כשצריך נתתי לה לצעוק ולהרגע בעצמה. בעיקר ניסיתי ללמד אותה ללכת לישון מחדש. השתדלתי להקפיד על ללכת לישון לפני העייפות. 3 ימים היא היתה צורחת "לא" ומרביצה, שבועיים שהיא נרדמה בערב רק על הידיים. אבל זהו, עברנו. נוגה למדה להרדם ללא המוצץ.
ואז היא נתנה קפיצה גדילה. חודש אחרי שנתנו את המוצצים היא התחילה לדבר שוטף וברור - משפטים ארוכים. היא התחילה לחלוק איתנו את המחשבות שלה, וההסקים הלוגיים שלה. וזה תענוג. היא גדולה. וכאמא מצד אחד אני מתגעגעת לתינוקת שלי ומצד שני בעיקר מתענגת על הילדה החכמה ומלאת הדמיון שגדלה למול עיני.
תגובות